הביאנלה הארצית התשיעית לרישום רשמים IX – נשל תוצג בבית האמנים בירושלים . הפתיחה החגיגית תחל במוצאי שבת החל בתאריך 8.11.2025 הנעילה ב-7.2.2026. אוצרת ראשית: טלי בן-נון.
הביאנלה מתפרסת על פני מספר חללים בעיר ירושלים: בבית האמנים ירושלים החל מהשעה 18:30, בבית טיכו, סדנת ההדפס ובגלריה כורש 14 – החל משעה 19:30.
הכניסה חופשית לתערוכות ולאירועי הביאנלה.
.jpg) |
| בית האמנים ירושלים מציג: הביאנלה הארצית התשיעית לרישום רשמים IX – נשל. צילום: נדיה היבא |
 |
| בית האמנים ירושלים מציג: הביאנלה הארצית התשיעית לרישום רשמים IX – נשל. בבית האומנים תוכלו למצוא את מסעדת מונה המומלצת. צילום: נדיה היבא |
הביאנלה הארצית התשיעית לרישום, המתקיימת בחסות ובהפקת בית האמנים ירושלים, ביססה את מעמדה מאז שנת 2001 כמפעל אמנותי מקיף וייחודי. הביאנלה הנוכחית, כקודמותיה מתקיימת כאמור בבית האמנים ובחללי תצוגה נוספים במרכז העיר: גלריה כורש 14, סדנת ההדפס ירושלים ובית טיכו.
בביאנלה, הנושאת את השם "רשמים IX: נֶשֶׁל", מציגים 77 אמנים ואמניות שנבחרו מתוך יותר מ-700 יוצרים שנענו לקול הקורא. האמנים המשתתפים ומאות היצירות המוצגות הם חגיגה מתמשכת של מדיום הרישום על מופעיו הרבים ומציגים את כיווני העשייה העכשווית ברישום.
 |
| שהד זועבי, שראשיב, 2025, מגזרות מדבקת טפט. צילום לנה גומון |
 |
| לאה אביטל, אנטומיות, 2020-23, שמן על נייר |
הביאנלה התשיעית לרישום: נֶשֶׁל - בבית האמנים ירושלים
התערוכה המרכזית בבית האמנים ירושלים נושאת את שם הביאנלה, "נֶשֶׁל", ומתבוננת בסוגת הרישום אל מול תופעת ההתנשלות בממלכת החי – תהליך של השלת מעטה ישן כדי לאפשר גדילה ושינוי צורה. הנשל מסמל אחרית וראשית כאחד; זהו רגע שבו נחתך קו ונפרמת שכבה, והגוף הרישומי נושא עדות לגולמי, ל"טרם היות" שלפני צורה ושם. הרישום נתפס כפעולה אינסטינקטיבית שבה היעדר תכנון, טעויות ומקריות מותירים עקבות של זיכרון על המצע, והופכים חומרי מחשבה חמקמקים לחומר גלם.
התערוכה המרכזית בבית האמנים ירושלים נושאת את שם הביאנלה, "נֶשֶׁל", ומתבוננת בסוגת הרישום אל מול תופעת ההתנשלות בממלכת החי – תהליך של השלת מעטה ישן כדי לאפשר גדילה ושינוי צורה. הנשל מסמל אחרית וראשית כאחד; זהו רגע שבו נחתך קו ונפרמת שכבה, והגוף הרישומי נושא עדות לגולמי, ל"טרם היות" שלפני צורה ושם. הרישום נתפס כפעולה אינסטינקטיבית שבה היעדר תכנון, טעויות ומקריות מותירים עקבות של זיכרון על המצע, והופכים חומרי מחשבה חמקמקים לחומר גלם.
 |
| מיכאלה מור, ללא כותרת(צבע אדום), 2024, פסטל שמן, פחם ועפרונות על נייר. צילום: נדיה היבא |
 |
| רחל פרומקין, קרס מייצב מגזרת נייר-2025. מיצג מחיתוך נייר תלוי בחלל נוצר במיוחד עבור התערוכה. צילום: נדיה היבא |
התערוכה נפרשת על פני כל חללי בית האמנים ונשענת על שלושה מישורים תודעתיים מרכזיים: מוות: עבודות שבהן רישומו של קץ החיים ניכר, ושרידים המעידים על חיוּת שהתקיימה בעבר נחקקים כסימנים מאובנים. המוות מבקש להמשיך ולהתקיים בחפצים, באבנים ובמצבות. יום־יום: רישומים המהווים עקבות של הנפש והשגרה – סקיצות מהירות, יומני רישום ופעולות אקראיות של יד ומחשבה. עבודות אלה מתעדות ומזקקות את כתב היד האישי של האמנים, ומשמשות כמצפן גם עבור אמני פיסול שאינם רישום מובהקים. רוח: עבודות המבקשות להעניק צורה ונוכחות למה שהתקיים ונמוג – סודות, משקעים סמויים ורפאים בלתי נראים. מישור זה מבטא את הצורך האנושי להשהות את המוות ולהחיות זיכרון וחסר.
בנוסף, מרחב "בין לבין" מציג פסלים ואובייקטים הממוקמים על רפסודות כנוודים חסרי בית, ומסמל את המעבר שבין חיים למוות. התערוכה בכללותה שואפת לפתוח צוהר אל הלטנטי והנעלם, ומתקיימת על הגשר המתוח שבין ארס (רעל) לארוס (אהבה), שם מתרחשת פעולת ה"נשל" – גלגול הצורה.
אמנים משתתפים: לאה אביטל, יוחאי אברהמי, מאיה אטון, ניבי אלרואי, גלעד אשרי, שרון אתגר, ניצן בן זימרה, עדן בנט, איתן בן משה, יצחק (איצ'ה) גולומבק, נועה גלזר, פלורה דבורה, יוסף ז'וזף יעקב דדון, דרורה דומיני, יעקב דורצ'ין, עמרי דנינו, שמס הווארי-זועבי, מאשה זוסמן, שהד זועבי, הדס חסיד, שחר יהלום, שי יחזקאלי, רעות ישעיהו, ראובן ישראל, חן כהן, שירי כנעני, אורי כרמלי, דנה לב לבנת, כנרת חיה מקס, הילה טוני נבוק, ענבל ניסים, מורסאן ננדהג'י, פסח סלבוסקי, שי-לי עוזיאל, נעמה עמר-הדני, אלי פטל, דורית פיגוביץ-גודארד, יערה צח, עידית קופסקי, טליה קינן, גבי קריכלי, יוסף קריספל, גלעד רטמן, זמיר שץ.
 |
| בבית טיכו | נשל: שברי זיכרון | תערוכת יחיד של יעל עצמוני . צילום: נדיה היבא |
 |
| בבית טיכו | נשל: שברי זיכרון | תערוכת יחיד של יעל עצמוני . צילום: נדיה היבא |
בבית טיכו מציגה האמנית יעל עצמוני את המיצב "נשל – שברי זיכרון" (אוצרת: תמנע זליגמן). במרכז החלל מוצגות סדרת מפות פורצלן שיצרה עצמוני בעקבות מחקר על תכנית המתאר של מחנה ההשמדה סוביבור, הכוללת גם שרטוט של אביה, ניצול המחנה. מפות אלו עשויות חומר עדין ושביר ומגלמות פרדוקס: חלקן שטוחות ומועדות להישבר, ואחרות מגולגלות וחתומות, כשהמידע מוצפן בהן. הפורצלן השבור משמש כמטאפורה לזיכרון מורש טראומטי, מקוטע ושברירי, להיסטוריות שנקטעו ולחוויית העקירה.
עבודותיה של עצמוני אינן מתארות את הזיכרון באופן דידקטי, אלא מהדהדות אותו דרך שפה טקטילית, המזמינה את הצופה לחוש את משקלו הרגשי של העבר, ומוכיחה כי ההיסטוריה נשמרת גם בשברים.
 |
| שהד זועב 2025, מגזרות מדבקת טפט. צילום: נדיה היבא |
 |
| יוחאי אברהמי, שתפו היסטוריה - הזדמנות שנייה, 200-2025. קלקר מגולף. צילום: נדיה היבא |
 |
| מיאלה מור, ללא כותרת, נולדה מתוך המתח העדין שבין חיים, מוות וזיכרון, המכרסמים בתוכה מאז איבדה את אחותה ב-7 באוקטובר 2023. צילום: נדיה היבא |
 |
| אליה כהן, עננים, בלונים ותריס, רדי מייד, תרסיס צבע על עץ, תרסיס צבע על תריס ובטון 2021. הצגת תריס נגלל שחדל מפעולתו והושלך, ועתה נאסף על ידי האמנית שהפיחה בו חיים חדשים. צילום: נדיה היבא |
בסדנת ההדפס | נשל: קליפת הדברים הדוממים והחיים | אוצרת: תמר גיספאן־גרינברג
התערוכה בסדנת ההדפס ירושלים מתמקדת ב"התנשלות" כמטאפורה לפעולת ההדפס עצמה: התהליך שבו לוח ההדפסה, שעליו נוצר הדימוי, הופך ל"נשל" – קליפה ריקה הטעונה בזיכרון לאחר שהיצירה הסופית הועברה לנייר.
התערוכה מציגה 21 אמניות ואמנים שבוחנים את היחס הטעון שבין הגוף לקליפה העוטפת אותו, ולזו שהושלה. האמנים עוסקים במעטפת הדברים, בין אם מדובר בנשל האנושי דרך זיכרון ופגיעות (כמו בעבודות של מיכאלה מור ורייזל פרצ'ונוק), או ב"קליפת הדברים הדוממים" (כמו איילת השחר כהן, שמפשיטה בניינים מהסביבה, ומיטל כץ מינרבו המציגה אריזות סיגריות כסילואטות של בתים).
העבודות מציגות מגוון מדיומים: החל ממיצבים המשתמשים בחומרים שיצאו משימוש וקיבלו חיים חדשים (כמו תריס נגלל או קרעי עבודות של יאשה יוסף רוזוב), ועד עבודות המתמקדות במרקם של פני השטח של הנייר והעור. באופן מיוחד, מוצגות לוחות תחריט ומשטחי חיתוך עץ – הנשלים שנותרו לאחר ההדפסה – כפריטי אמנות יקרי ערך המכילים את זיכרון הפעולה האמנותית וההתלבטויות שאפפו אותה.
אמנים משתתפים: יעל בורשטיין, נירוואנה דבאח, טמיר חן, כרמית חסין, שאדי טואפרה, אליה כהן, איילת השחר כהן, מיטל כץ-מינרבו, תמר לוינסון, מיכאלה מור, רחל פרומקין, רייזל פרצ'ונוק, יונתן צופי, מוש קאשי, יואב רבן, תמר רודד שבתאי, יאשה יוסף רוזוב, יעל רוכמן, וניה שאוב, עלמה שניאור, דפנה שרתיאל.
העבודות מציגות מגוון מדיומים: החל ממיצבים המשתמשים בחומרים שיצאו משימוש וקיבלו חיים חדשים (כמו תריס נגלל או קרעי עבודות של יאשה יוסף רוזוב), ועד עבודות המתמקדות במרקם של פני השטח של הנייר והעור. באופן מיוחד, מוצגות לוחות תחריט ומשטחי חיתוך עץ – הנשלים שנותרו לאחר ההדפסה – כפריטי אמנות יקרי ערך המכילים את זיכרון הפעולה האמנותית וההתלבטויות שאפפו אותה.
אמנים משתתפים: יעל בורשטיין, נירוואנה דבאח, טמיר חן, כרמית חסין, שאדי טואפרה, אליה כהן, איילת השחר כהן, מיטל כץ-מינרבו, תמר לוינסון, מיכאלה מור, רחל פרומקין, רייזל פרצ'ונוק, יונתן צופי, מוש קאשי, יואב רבן, תמר רודד שבתאי, יאשה יוסף רוזוב, יעל רוכמן, וניה שאוב, עלמה שניאור, דפנה שרתיאל.
 |
| נירוונה דבאח, עטופה בתחרה, עיפרון על נייר, 2025. צילום: נדיה היבא הרישום מתאר רגע בזמן, שבו הדמות המכוסה בבד ריקמה מסורתי, נוכחת ונעדרת בו זמנית, מתכנסת אל תוך תהליך של שינוי, כבמעין לידה עצמאית מחדש. |
התערוכה "שארית" מתמקדת במושג הנשל – מה שנותר מאחור. נשל הנחש, קליפת חיים ישנה, הוא מטאפורה לתיעוד מוחשי של העבר, הצמיחה והטרנספורמציה, המכיל בתוכו הן חוסר נחיצות והן חשיבות תיעודית עצומה. הנשל מתגלם גם בגוף האנושי כצלקות וקמטים, ובחברה כזיכרון קולקטיבי וטראומה.
האמנים המשתתפים: ביניהם מרים כבסה (המציירת על ספרי אמנות), נגה שץ וטמיר ליכטנברג (במונופרינט חד-פעמי), רויטל לסיק (העוסקת בקילוף עור כמנהג ילדות וזיכרון מיתולוגי), רון אסולין (בפיסול מודולרי המרשם תנועה בחלל) ואחרים המנציחים דרך הרישום רגע, מחשבה או תנועה שהייתה ואיננה, ומציבים את השארית כעדות ייחודית למהלך החיים והזמן.
אמנים משתתפים: מידד אליהו, רון אסולין, אליה בן נר, דועא בסיס, בועז ברקני, יעל יודקוביק, מרים כבסה, טמיר ליכטנברג, רויטל לסיק, גליה הילי פסטרנק, נגה שץ.
לאתר הביאנלה: www.art.org.il
הביאנלה הופקה בסיועם הנדיב של: משרד התרבות והספורט, מנהל התרבות, המחלקה למוזיאונים ולאמנות פלסטית; עיריית ירושלים האגף לתרבות; מועצת הפיס לתרבות ואמנות.
אמנים משתתפים: מידד אליהו, רון אסולין, אליה בן נר, דועא בסיס, בועז ברקני, יעל יודקוביק, מרים כבסה, טמיר ליכטנברג, רויטל לסיק, גליה הילי פסטרנק, נגה שץ.
לאתר הביאנלה: www.art.org.il
הביאנלה הופקה בסיועם הנדיב של: משרד התרבות והספורט, מנהל התרבות, המחלקה למוזיאונים ולאמנות פלסטית; עיריית ירושלים האגף לתרבות; מועצת הפיס לתרבות ואמנות.
 |
| רון אסולין, זהירות כייס 2022. מכנסיים מחוייטים, סקיני ג'ינס, סיכות, מידות משתנות. צילום: נדיה היבא |
 |
| נגה שץ, משולשים וריבועים , 2020, הדפס מונוטייפ, דיו על נייר טישו. צילום: נדיה היבא |
 |
| ראובן ישראל, אובייקט מתקפל 2019, אלון צבוע וברגי פליז, מידות משתנות. צילום: נדיה היבא |
הביאנלה התשיעית לרישום, נֶשֶׁל, מתבוננת בסוגה הרישומית אל מול תופעת ההתנשלות בממלכת החי. תוך הישענות על שדה נרחב זה ובאמצעות התבוננות פואטית ומטאפורית עליו מבקש המהלך האוצרותי לפנות אל האינסטינקטיבי ולזהות פעולות אמנותיות, שמהותן וערכן הסגולי מתבררים לרוב בדיעבד. היעדר תכנון, טעויות, הכתמות, שיבושים, תאונות ומקריוּת, כולם מותירים את רישומיהם על המצע כעקבות של זיכרון. נֶשֶׁל שואפת לנכוח בהווה, לזהות את הרגע שבו נחתך קו, נפרמת שכבה, גוף מתרוקן וגורר אחריו אות, סימן, מרקם או דממה.
הפעולה הרישומית היא הלב והראשית של עבודות אמנות רבות. לעיתים היא מאפשרת לתור אחר מה שנמצא ב"טרם היות", בגולמי, לפני צורה ושם. עבור אחד זו עשויה להיות נקודת הסיום, ועבור אחרת – התחלה המעידה על המשך. מהיר וספונטני או קפדני וריאליסטי, הרישום לוחש תמיד את הטיוטה של עצמו. הפעולה הרישומית מספקת לחומרי המחשבה החמקמקים מצע והזדמנות להפוך לחומר גלם, להיחלץ מנוכחות בת־חלוף ולהתמקם כפעולה של הווה מתמשך.
התבוננות ברישום באמצעות מושג הנשל מסיטה את המבט אל שולי הדברים ופותחת צוהר אל הלטנטי והנעלם מן העין, מהלך העשוי לסדוק את הכסות המגינה, החוצצת בין פני הגוף לפנימיותו. בדומה להתנשלות ולעודף החומרי שהיא מייצרת, הפעולה הרישומית ומצעהּ נושאים את עדותם. בעת ובעונה אחת הם אפשרות והתגשמותה, גוף ושארית, פשט ודרש. כמו נשל, הנושא עימו מידע על הגוף שעזב, גם הרישום מסמן, בד בבד, התחלה והצטברות, אובדן וזיכרון, וככזה הוא נפרש על פני המצע כווידוי.
התנשלות היא מן התופעות המרתקות והמסתוריות בעולם החי; אירוע פיזיולוגי מחזורי ורב-שלבי, שרק מעט ממנו מתרחש בגלוי. תופעה זו מזוהה, בעיקר, בקרב פרוקי הרגליים (המערכה הגדולה בממלכת החי), יצורים נטולי שלד פנימי, המתאפיינים בשלד חיצוני קשיח, שתפקידו להגן על האיברים הפנימיים ולתמוך בשרירים. בהיותו נעדר אלסטיות, שלד זה מגביל את צמיחת הגוף, וכתוצאה מכך פרוקי הרגליים מתפתחים בשלבים, בין מחזור התנשלות אחד למשנהו, עד הגעתם לבשלות מינית. לעיתים מלווה ההתנשלות בהוספת איברים, בתיקון מומים או בריפוי פגמים גופניים. בקרב זוחלים (נחשים, לטאות ועוד), שהם בעלי שלד פנימי, מעטה העור הוא שזקוק לחידוש, ומשום כך הם משילים אותו שוב ושוב ומצמיחים אחר במקומו.
תדירותו של תהליך ההתנשלות בעולם החי מושפעת מגורמים רבים, ביניהם המצב הפיזיולוגי, עונות השנה, תנאי מזג האוויר ועוד. מרגע שהחל התהליך, אין דרך חזרה, ובמקרים שבהם תנאי הסביבה אינם מיטיבים עם בעל החיים, הוא עלול להיכלא במעטה הגוף ולמצוא בו את מותו.
נשל הוא אחרית וראשית, סימנו המת של הגוף חי. עד לא מכבר היה חלק בלתי נפרד מגוף, וגם בעת הפרידה, עם התייתרותו, הוא ממשיך לשאת מידע פיזיונומי־פיזיולוגי. עם תום התהליך מצוי הנשל בין פנים לחוץ, בין מוּצקות להיעלמות, על הסף שבין ההיסטוריה לבין מה שטרם התקבע בשפה.
טרנספורמציה ושינוי צורה הם מכוחותיו המניעים של היקום. במטמורפוזות פורש אוֹבִידִיוּס תפיסת עולם שעל פיה דבר אינו קבוע, הכול נזיל. הטבע, היצורים המיתיים, האלים, בני האדם והגורל, כולם כפופים לחוק השינוי. במשפט הפתיחה הוא כותב: "נפשי לוחצת עליי לספר על גופים ששונו לצורות חדשות". הנפש, הישות החמקמקה, היא הדוחקת בגופים, מניעה את הצורה. שינוי הצורה האחת נושא בחובו גם את לידתה של הצורה החדשה. שינוי אינו רק ביטוי לאובדן או לחוסר, אלא גם אפשרות המצביעה על ריבוי, המתקיים בכל ישות סינגולרית. באמצעות תיאורי הטרנספורמציות אובידיוס לא רק מגולל מיתוסים, אלא גם חוקר את גבולות הצורה, הגוף, הזהות והקיום. תנועה דומה מתרחשת גם בשדה הרישומי, שבו חילופי צורה ושינויי מצב צבירה הם, לעיתים, עדות לקשר הסמוי בין גוף לנפש.
התערוכה נפרשת על פני חללי בית האמנים כהתרחשות ריזומטית-דינמית בין אמנים, דימויים, טכניקות, תקופות וטקסטים, ומתגבשת לכדי מבנה־על סמוי, הנשען על שלושה מישורים תודעתיים: מוות, יום־יום ורוח. בין המישורים מתהווים חיבורים גֵּנֵאָלוגיים בין אמנים ואמניות המשתייכים לדורות שונים, וקשרים סמוכים או רחוקים נטווים בין אבות ואימהות לבין צאצאיהם האמנותיים המדומיינים ובין מי שאינם אמני רישום מובהקים לבין אחרים, שהרישום הוא מדיום פעולה עיקרי עבורם.
 |
| גלעד רטמן, דמות שעווה, 2024, טפטוף שעווה וערימת קריסטלים. צילום: נדיה היבא |
 |
| גלעד אשרי, שדי, 2025, דלת עץ, מבער. צילום: נדיה היבא |
במישור זה נכללות עבודות שרישומו של קץ החיים ניכר בהן. קינות וטקסטים נוכחים כדימויים רעועים של שאריות חיים. שרידים, המעידים על חיוּת ועל חושניות שהתקיימו בעבר, נחקקים כסימנים מאובנים, מהבהבים ממצע הבולע ופולט אותם לסירוגין. עבודות צילום, תחריט ופיסול מתקיימות באיזורי סף, מפרפרות בין הפראי למבוית. המוות תובע את קיומו מן החיים, מבקש להמשיך להתקיים באורגניזם החי שנטש אותו. שאלות של זהות, נוכחות ושייכות מוסיפות להתקיים גם לאחר המוות באובייקטים, על אבנים ועל מצבות.
יום־יום
עקבות הנפש מותירות את רישומן בניירות המוצגים במישור זה. האקראי, האגבי, הרהוט והעמלני, מצטברים לכדי תמונת הווה, הספוג באדי העבר ובאותות של בטרם. חלק מן העבודות מהירות וספונטניות, ומטרתן להחזיק רצף חי של עשייה, בעוד אחרות נעשו בעיתות של הפוגה ושל רפיון. כאטיודים וריטואלים של יום־יום, הרישום מספק מענה מהיר ליד ולמחשבה. יומני רישום ופנקסי סקיצות, שרבוטים מהירים בנסיעות או בחדרי המתנה, חיפושים ראשוניים אחר צורה ועוד, הן פעולות של שגרה אצל אמנים רבים. אף שהן נעשות לעיתים בהיסח הדעת, ואולי משום כך, הן מיטיבות לתעד ולשמר ראיות על מצבי נפש ומזקקות את כתב היד האישי של האמנים.
גם עבור אמנים שעיקר עשייתם הוא פיסול מהווה הרישום ערוץ מחשבה ועבודה אורגני. רישומים אלה מבקשים לחרוג מהגדרתם כ"סקיצה" או כ"מתווה" לפסל. משך הזמן הנדרש לתהליך הפיסולי מוליד באופן ספונטני רישומים, המשמרים רגע קריטי במהלכו, כאלה שאולי לא יזכו להתממש לגוף, ובכל זאת הם כמצפן בדרך.
רוח
העבודות במישור הרוח מבקשות להעניק צורה ונוכחות בזמן הווה למה שהתקיים ונמוג ולהחיות סימנים, עקבות, ומשקעים סמויים. תצורות ומצבי צבירה שונים של דימויים תוחמים חלל שנפער בין חומר להיעדרו. קיומן של העבודות במרחב זה רועד על המצע כשרידי זיכרון. הנסתר המיסטי מוצפן בעבודות כסוד או דוהה חיוור עד לנקודת האפס. רפאים בלתי נראים שנרשמו על מצע נחשפים במישוש, מפתים למגע אנושי העלול לפורר אותם ולהמיתם. הצורך האנושי להשהות את המוות ניכר בחיבור שבין הקונקרטי לחמקמק כנקודת משען, כאפשרות, כתקווה לעכב את היעלמות הגוף ולהחיות זיכרון וחֶסֶר.
בין לבין
בתווך, באין־ מישור, חונות רפסודות שעל סיפונן מתגודדים פסלים ואובייקטים כנוודים חסרי בית. הרפסודות נדמות כלימבו אקלקטי המסמן את המעבר בין חיים ומוות, האוסף לחיקו שאריות, עודפים, חלקי פס ייצור ואובייקטים נוספים. שלמים או מפורקים, תלושים מזמן וממקום קונקרטיים, הם זוכים לגלגול נוסף, היוצק לתוכם צורה וחיים אחרים, חדשים. העבודות במרחב זה נושאות את הפוטנציאל להירפא ושואפות לתיקון. מה שמגיח מהן אינו שפה רהוטה של גוף, אולי רק האפשרות לשוב ולהיות.
עקבות חיה ארסית, המתגלים בשיטוט בטבע, עלולים להקפיא את הדם. המחשבה שהחיה נמצאת בקרבת מקום, ממתינה תחת אבן או נסתרת בשדה, מעוררת פחד מצמית, שבצידו גם ציפייה, סקרנות ותשוקה בלתי רציונלית לפגוש בה, לראות אותה, לגעת בה. על גשר מתוח זה, בפוטנציאל המסוכן שבין אֶרֶס לאֶרוֹס מתרחשת נֶשֶׁל.
לצד ובמקביל לתערוכה המרכזית בבית האמנים ירושלים מוצגות במסגרת הביאנלה שלוש תערוכות נוספות: בבית טיכו, בסדנת ההדפס ירושלים ובגלריה כורש 14. בדרכן אף הן נשענות על רעיון הנשל כמודל למחשבה מטאפורית או קונקרטית, ובאמצעותו הן מבקשות לאפיין דימויים ויזואליים בעלי משקעים רוחניים, פוליטיים, אנושיים ואקטואליים.
קרדיט לצילומים: לנה גומון, יח"צ הביאנלה - התמונות מאושרות לשימוש ללא תמורה.
נדיה היבא - צילמה בסיור עיתונאים מקדים באתרי התערוכה.
.jpg)
.jpeg)
.JPG)
.JPG)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
